BDS ודה-לגיטימציה

על אף מטרותיה המוצהרות של תנועת BDS המתמקדת לכאורה בקידום זכויותיהם של הפלסטינים, גורמים שונים באים בביקורת כלפי פעיליה בגין עידוד וייזום שיח ורטוריקה המתאפיינים במוטיבים אנטישמיים כלפי יהודים בכלל וישראלים בפרט, אגב טשטוש הגבולות בין ישראלים ויהדות התפוצות.

לצד האמור מטרות התנועה כוללת במסגרתן היבטים המעלים בפני ספק את מוכנותם של פעיליה להכיר בפתרון שתי המדינות, מאפיין המבדיל במידת מה בין ה-BDS לבין השקפותיהם של ארגוני שמאל המשתייכים למיינסטרים של המפה הפוליטית במדינות המערב.

בהקשר זה ניתן לציין את ניסיונה של התנועה לקדם את זכות השיבה בשם הפלסטינים, סיסמאות המועלית מצד פעיליה בהפגנות כדוגמת 'מהים עד לנהר', ועוד דוגמאות רבות נוספות, אשר משמעותן מסתכמת לעיתים בהשמדתה של מדינת ישראל, על חשבון קידום שלום בין ישראל לפלסטינים אגב הכרה בזכות קיומה של ישראל.

גורמים אחרים אף מקשרים בין התנועה ופעיליה לבין פעילות הסתה וטרור המופנית כנגד מדינת ישראל, ישראלים ויהודים בעולם. פעילות שכזו באה לידי ביטוי באמצעות עידוד תעמולה והשוואות בין מדינת ישראל למשטר הנאצי ואף קידום מיתוסים אנטישמיים אשר רווחו באירופה במאות השנים האחרונות, כדוגמת הפרוטוקולים של זקני ציון. פעילויות אחרות אשר עומדות במוקד הביקורות נוגעות לתמיכה או הזדהות של פעילי התנועה עם פגיעה בגורמים המבטאים אידאולוגיה פרו-ישראלית לצד מעורבות ישירה באירועים בהם מופנית אלימות כנגד ישראלים ויהודים. 

בין האנשים והמוסדות אשר הכירו בזיקה הקיימת בין BDS לבין פעילות אנטישמיות ניתן למנות את המשפטן אלן דרשוביץ, מרכז שמעון ויזנטל, נבחרי ציבור ישראלים ועוד. 

בעקבות היעדר ההפרדה בין מדינת ישראל וישראלים לבין יהודים בכללותם המאפיינת לטענת גורמים שונים את הרטוריקה, היוזמות והקמפיינים מצד תנועת ה-BDS, יש מי שמתארים את התנועה כדוגמא חיה לאנטישמיות החדשה. צורה זו של אנטישמיות מאפיינת את המאה העשרים ואחת ובמרכזה הניסיון להסוות שנאה כלפי יהודים באמצעות שימוש בביטויים ובאידאולוגיה המתיימרת להיות אנטי ציונית וכזו המופנית כנגד מדינת ישראל בלבד.