השאלה המרכזית היא האם הממשל האמריקאי יצליח להשיג הישגים קונקרטיים בשיחות עם איראן, על רקע היחלשותה של טהראן והמשטר האיראני בתקופה שלאחר חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי.

ברקע לכך עומדים המשבר הכלכלי המתמשך באיראן, ההפגנות הנרחבות, העימותים בין המשטר לבין אזרחים שהובילו להריגתם של רבים והשינויים בצמרת ההנהגה – כולם גורמים שעשויים להשפיע על עמדתה של טהראן במגעים.

במקביל, עולה השאלה מהם מנופי הלחץ שיעמדו לרשותה של ארצות הברית, או ביתר דיוק – עד כמה תהיה וושינגטון מוכנה לעשות בהם שימוש. זאת, על רקע מעורבות אמריקאית ממושכת באזור, השלכותיה הכלכליות, הביקורת הפנימית כלפי המבצע הצבאי וההתקרבות לבחירות האמצע.

לצד זאת, עולה גם האפשרות כי איראן תנסה למשוך זמן באמצעות המשא ומתן, תוך ניצולו לשיפור מצבה הכלכלי והאזורי.

ככל שיחלוף הזמן עד לפתיחתן של שיחות רשמיות, ובהתאם למידת נכונותה של טהראן לקבל על עצמה מגבלות שימנעו בפועל את פיתוחו של נשק גרעיני, גובר החשש כי איראן תיהנה מהפשרת נכסים, מהסרתו של המצור האמריקאי על מיצר הורמוז – אחד מהצעדים האפקטיביים שהונחתו כלפיה במהלך המערכה – ומשחרור כספים מוקפאים. 

משאבים אלה עשויים להיות מופנים גם לטובת בעלות בריתה של איראן במרחב, ובהן חיזבאללה והחות'ים בתימן.

מנקודת מבט זו, קיים חשש כי איראן תצליח לשקם את מעמדה האזורי ואת יכולותיה הכלכליות, מבלי שיושג שינוי מהותי בפרויקט הגרעין עצמו. תרחיש כזה עלול להותיר את האיום הגרעיני על ישראל בעינו, חרף ההתקדמות המדינית.