הסכסוך הישראלי פלסטיני

שורשיו של הסכסוך הישראלי פלסטיני נטועים בחילוקי דעות בעלי היבטים פוליטיים וטריטוריאליים אשר החלו להתעצם ביתר שאת לאחר הקריסה של האימפריה העות'מאנית.

המנדט הבריטי, אשר החליף את השליטה העות'מאנית באזור במסגרת הסכמי סייקס פיקו, חזה בעימותים בין האוכלוסייה היהודית המתפתחת לבין ערבים תושבי הארץ.

לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הסכסוך בין היישוב היהודי והמדינה שקמה לבין הערבים בשטחי המנדט הבריטי לשעבר התפתח לכדי סכסוך אזורי ונרחב יותר בו לקחו חלק מדינות ערב.

התפתחויות אלו באו לידי ביטוי במלחמת יום העצמאות עם פלישתם של צבאות ערב בהחלטה שהתקבלה על ידי שכנותיה של ישראל.

כל זאת, במקביל לעזיבה מרצון של חלקים מהאוכלוסייה הערבית המקומית את שטחי המדינה החדשה לקראת המלחמה המתעתדת ובאה וגירושם של חלקים אחרים.

במשך הזמן אופיו של הסכסוך השתנה מעימותים ומלחמות בקנה מידה עצים בהובלה של מדינות ערב לסכסוך בין מדינת ישראל והיישוב היהודי שהלך והתפתח בהדרגה לבין האוכלוסייה הפלסטינית, אשר מרביתה התגוררה בשטחי יהודה ושומרון ומדינות ערב.

תהליך זה התאפיין בלוקליזציה של הסכסוך אשר החל להתאפיין בהיבטים מקומיים יותר, במסגרתם תביעה פאן-ערבית על השטח הוחלפה בתביעה לאומית להקמתה של מדינה פלסטינית, והעברת המוקד מסכסוך ישראלי ערבי לסכסוך ישראלי פלסטיני.

טרנספורמציה זו התרחשה על רקע היעדר הישגים ערביים ממשיים מול ישראל, ירידה במעורבותן של מדינות ערב במאמץ המלחמתי והתגבשותה של הזהות הפלסטינית יחד עם גופים לאומיים אשר החלו לייצג את האינטרסים של הציבור הערבי במקומי, כדוגמת אש"ף.

לפיכך, ובמשך הזמן העימותים בין מדינות ערב לישראל אשר התאפיינו במחלוקות טריטוריאליות ותביעה ערבית על השטח הסתיים בעיקרו. זאת, פרט לטענות טריטוריאליות של סוריה וחיזבאללה אשר נגעו לרמת הגולן ולאזורים בצפונה של ישראל, כאשר מרכז הכובד עבר לסכסוך לאומי מול הפלסטינים.