המזרח התיכון

מבט מבפנים

מדינות ערב

מדינות ערב מתייחדות בתרבות ערבית אשר מהווה מרכיב מרכזי בזהות שלהן ובהגדרתן העצמית, והשפה המדוברת בקרב התושבים ומוסדות השלטון היא ערבית (לעיתים במקביל לשפות נוספות במדינה). העולם הערבי משתרע על פני יבשת אסיה ואפריקה, כאשר מדינות המשתייכות לתרבות הערבית ממוקמות במזרח התיכון, צפון אפריקה ומזרח אפריקה. מדינות העולם הערבי חברות בליגה הערבית, ארגון בין ממשלתי אשר מטרתו לקדם שיתוף פעולה בין מדינות ערב.

22 מדינות משתייכות לעולם הערבי, אשר במסגרתן האוכלוסייה דוברת ערבית (או שהערבית מהווה אחת מבין השפות הבולטות), דת הרוב הנהוגה היא האסלאם והתרבות מתבססת על היבטים המזוהים עם המסורת והזהות הערבית. מדינות אלו ממוקמות במזרח התיכון ויבשת אפריקה, והן חברות בליגה הערבית.

בעבר, מדינות ערב נתפסו מפותחות פחות בהיבט של כלכלה ומודרניזציה בהשוואה למדינות אירופה, ארה"ב וחלק ממדינות המזרח הרחוק. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של גיוון כלכלי ויצירה של אפיקי השקעה ושיתופי פעולה מסחריים בקרב מדינות ערב ופתיחת גבולותיהן למדינות זרות וישויות בינלאומיות. 

דברים אלו נכונים בייחוד בכל הנוגע למדינות המפרץ הערביות, אשר עושות שימוש במגזר האנרגיה במטרה לקדם את כלכלתן, לצד הפגנה של פרגמטיזם דתי, וזאת בשונה משנים עברו.

מדינות ערב אשר חברות בליגה הערבית הינן כדלקמן:

מצרים, סוריה, אלג'יריה, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, קטאר, בחריין, ירדן, עיראק, קומורו, לבנון, ג'יבוטי, כווית, לוב, סומליה, עומאן, מאוריטניה, 'פלסטין', מרוקו, סודאן, תימן ותוניסיה.

הליגה הערבית
צילום: Wasan Ritthawon / Shutterstock.com

המשטרים במדינות ערב

מדינות ערב מתאפיינות במידה רבה בשלטון אוטוריטרי חילוני, כדוגמת המשטרים במצרים ובסוריה, או בשלטון מלוכני, כדוגמת ערב הסעודית, מרוקו וירדן. על אף העובדה כי ישנן ארצות ערביות אשר מקיימות בחירות לרשות המחוקקת ולעיתים אף לרשות המבצעת, הממשל נעדר לרוב מאפיינים דמוקרטים ליברלים, כדוגמת חופש העיתונות, ביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה או מוסד הנשיאות, והקנייה של הגנה חוקתית על זכויות אדם.

בעידן שלאחר האביב הערבי, ולמרות הדחתם של שליטים ערביים אשר נטלו סמכויות בהיקף נרחב במהלך שנות כהונתם (בהם חוסני מובארכ במצרים, זין אל-עאבדין בן עלי בתוניסיה, מועמר קדאפי בלוב, ועוד) וקריאות התמיכה בדמוקרטיה וזכויות אדם, נראה כי מגמת המהפכנות וההשתחררות משלטון ריכוזי לא הושלמו בעולם הערבי.

מהצד השני ועל אף החשש מפני השתלטותם של גורמים אסלאמיים על העולם הערבי, ובייחוד מדינות אשר היו במוקד המהפכות של האביב הערבי, במשך זמן מה קרנו של האסלאם הפוליטי ובייחוד תנועת האחים המוסלמים נמצאה במגמת ירידה.

על אף האמור, מאז הדחתו של משטר אסד בסוריה לאחר שנים של מלחמת אזרחים, קיים חשש מפני השתלטות של גורמים אסלאמיים פונדמנטליסטים על מוסדות שלטוניים או גורמים אשר תפקידם לאכוף את החוק. כל זאת, כאשר ברקע השכנה מצפון חווה מתיחויות על רקע עדתי ודתי, אשר באות לידי ביטוי בעימותים בין הרוב הסוני וגורמים אסלאמיים בתוכו לבין מיעוטים כדוגמת העלווים, הדרוזים והכורדים.

א-סיסי
צילום: 360b / Shutterstock.com

דת האסלאם ואמונה במדינות ערב

עיקר האוכלוסייה במדינות ערב מזוהה עם דת האסלאם, אשר מהווה דת אברהמית ואחת מהדתות המונותיאיסטיות (יחד עם היהדות והנצרות). האמונה המוסלמית מצדדת בכניעה מלאה לאל והקפדה על קיום משנתו של הנביא מוחמד, הנחשב בעיני המוסלמים כנביא החשוב מכולם וכאחרון הנביאים.

לאחר מותו של מוחמד דת האסלאם התפתחה במהלך המאה ה-7 לספירה והתפשטה אל מחוץ לחצי האי ערב, לצפון אפריקה, מרכז אסיה ואף לאזורים באירופה.

הדת אשר מקורה בחצי האי ערב מבוססת על הסונה של מוחמד כפי שהיא מתועדת בספרות הסירה (המהווה אוסף של ביוגראפיות המתארות את חייו של מוחמד) ובספרות החדית' (התורה שבעל פה אשר הועלתה על הכתב המתארת אמרות ומנהגים של נביא האסלאם וחבר מרעיו).

הספר הקדוש למוסלמים הינו הקוראן, אשר לפי האמונה ניתן למוחמד פסוקים פסוקים על ידי אללה באמצעות המלאך ג'יבריל, ואשר אותם מוחמד העביר אל מאמיני האסלאם. בזרמים המרכזיים של האסלאם הקוראן לעיתים אינו מפורש באופן מילולי, כאשר לאורך השנים התפתח ענף בחקר האסלאם המכונה ספרות התפסיר, אשר מפרשת את הקוראן.

הסונה, החדית', הקוראן והתפסיר מהווים את הבסיס לחוק האסלאמי (השריעה), המורה למוסלמי כיצד להתנהל בחיי היום יום.

אסלאם
צילום: Artgallery78 / Shutterstock.com

מדינות ערב במאה העשרים ואחת

מס' אירועים מהותיים שהתרחשו במזרח התיכון בראשית המאה העשרים ואחת הובילו לשינויים ביחסי הכוחות האזוריים. במסגרת זאת ניתן לציין את פלישתה של ארה"ב לעיראק בשנת 2003 ואת מלחמת אפגניסטאן אשר החלה שנתיים קודם לכן, וזאת כתגובה לפיגועי 11 בספטמבר וכחלק ממלחמה כוללת של המעצמה האמריקאית בטרור.

אירועים בולטים נוספים החלו להתרחש בארצות ערב בשנת 2011 ובמשך שנים לאחר מכן במסגרת גלי מחאה, מהפכות וניסיונות מהפכה במזרח התיכון ובכלל זאת בצפון אפריקה, בלבנט, בסהר הפורה ובמפרץ הפרסי ואשר כונו "האביב הערבי". 

אירועים אלו הסתיימו בחלק מהמקרים בסילוקם של משטרים ומנהיגים ערביים אשר אחזו ברסן השלטון במשך עשרות שנים. המחאות הובילו בין היתר להפלת משטריהם של בן עלי בתוניסיה ומועמר קדאפי בלוב, הדחת נשיא מצרים חוסני מובארכ ולמלחמות אזרחים ארוכות בתימן ובסוריה.

שינויים אלו הביאו בראשיתם להתחזקותם של כוחות פוליטיים אזוריים אשר זוהו עם המחנה השיעי בהובלתה של איראן בארצות ערב, אשר הצליחה לייצר מנגנוני השפעה בלבנון, בעיראק, בתימן וברצועת עזה. 

אולם, בשנים האחרונות ובייחוד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023 ותחילתה של מלחמת חרבות ברזל נרשם היפוך במגמה, על רקע היחלשות בעלות בריתה של הרפובליקה האסלאמית, הדחתו של משטר אל-אסד והמתקפה כנגד מתקני הגרעין האיראניים.

לצד התחזקות הציר השיעי חלה התחזקות בכוחו של הזרם הסלאפי-ג'יהאדי ובראשו ארגון דאעש (המדינה האסלאמית), שהחל לכבוש שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה. כיבושיו של דאעש וההישגים אשר נלוו לכך נעצרו עד לכדי היפוך במגמה והיחלשות הארגון, בהמשך לתקיפות הקואליציה בראשותה של ארה"ב באזור סוריה ועיראק, וסיועה של רוסיה למשטרו של בשאר אל-אסד במלחמת האזרחים שהתחוללה בסוריה.

תוכן עניינים

פרויקטים מיוחדים

דעות ופרשנויות

תפריט נגישות