האסלאם בראשיתו
אסלאם - דיוקן
האסלאם היא הדת המונותאיסטית השניה בגודלה לאחר הנצרות מבחינת כמות מאמינים, כאשר מס' המוסלמים בעולם מוערך ביותר מ-1.8 מיליארד בני אדם. עיקר המוסלמים מתגוררים ביבשת אסיה ובצפון אפריקה, כאשר ריכוזים של אנשים אשר משתייכים לאסלאם ניתן למצוא ביבשות אחרות, כאשר באירופה אלבניה מהווה אף מדינה מוסלמית עם רוב מוסלמי.
באסלאם שני זרמים מרכזיים, הסונים והשיעים, בעוד האחרונים מהווים מיעוט המונה פחות מעשרים אחוזים מכלל המאמינים המשתייכים לאסלאם. המדינה השיעית הבולטת כיום הינה הרפובליקה האסלאמית של איראן, בה מונהגת השיעה האימאמית (השיעה התרי-עשרית).
הספר הקדוש למוסלמים הוא הקוראן, אשר על פי האמונה הורד פסוקים פסוקים לנביא האסלאם מוחמד מאת המלאך ג'בריל בתקופת חייו של מוחמד בחיג'אז שבחצי האי ערב. מוחמד נולד בשנת 570 אולם המסורת מייחסת את תחילתה של הנבואה והורדת הקוראן למוחמד בעת הגיעו לגיל 40, בשנת 610 לספירה.
מלבד הקוראן, ישנם מס' מקורות נוספים מהם המוסלמים לומדים על עקרונות האמונה המוסלמית, ובהם הסונה, קרי מנהגיו של נביא האסלאם, וכן ספרות החדית', אשר מהווה התורה שבעל פה אשר הועלתה על הכתב ומתארת את אורח חייו של מוחמד וחבר מרעיו.
החוק האסלאמי (ההלכה) מכונה בשם 'השריעה', כאשר בדת האסלאם ישנן ארבע אסכולות הלכתיות שונות: האסכולה החנפית, האסכולה השאפעית, האסכולה המאלכית והאסכולה החנבלית.
אסלאם הינו הדת המונותיאיסטית השנייה בגודלה בעולם במספר המאמינים אחרי הנצרות, אשר נוסדה במאה השביעית לספירה.
הדמות הדומיננטית אשר מזוהה עם האסלאם הינה נביא האסלאם מוחמד, אשר נולד בשנת 570 לספירה והתגורר בחצי האי ערב שבמזרח התיכון.
משמעות המילה אסלאם הינה "התמסרות", אשר מלמדת על כניעה של המאמין לטובת רצונו של האל האחד והשלמה עם תכתיביו.
ישנם למעלה מ-1.8 מיליארד מוסלמים ברחבי העולם, כאשר התפרסותה של הדת חוצה יבשות ומאמיניה מתגוררים במדינות רבות.
על פי המסורת, ההתגלות האלוהית למוחמד באמצעות המלאך ג'יבריל החלה בסביבות שנת 610 לספירה, ובמסגרתה פסוקי הקוראן לנביא האסלאם.
האסלאם מכיר במוחמד כנביא האחרון בהמשך לשרשרת של ההתגלויות אשר אירעו החלו בתקופות קדומות, והקוראן חותם את דבריו של אלוהים לבני האדם.
לאחר מותו של מוחמד בשנת 632 האסלאם החל להתפשט מחוץ לחצי האי ערב בעקבות כיבושים ופעילות מיסיונרית של המוסלמים בתקופתם של ארבעת הח'ליפים הראשונים (הראשידון), ובתקופת השלטון של בית אומיה אשר משל מדמשק.
בתקופת בית עבאס האזורים שבשליטת האסלאם ידעו צמיחה מדעית, תרבותית וכלכלית אשר תמה עם כיבושה של בגדאד על ידי המונגולים בשנת 1258.
המקורות – הקוראן, הסונה והחדית'
המקור המרכזי באסלאם הינו הקוראן, אשר נחשב לספר הקודש של המוסלמים. בהתאם לתפיסה הרווחת באסלאם, הקוראן מאגד את דבריו של אלוהים אשר הועברו למוחמד באמצעות המלאך ג'יבריל, ומוחמד בתורו הכתיב אותם למאמינים.
לעיתים הקוראן אינו מובן כפשוטו וכלשונו אלא בהתאם לספרות התפסיר, אשר מציגה פרשנות של ספרי הקודש באסלאם.
האסלאם והפרקטיקות המזוהות עם הדת והאמונה מתבססות על הסונה של מוחמד, משמע המנהגים ודרכי ההתנהלות של נביא האסלאם בימי חייו.
הסונה נלמדת בהתאם לתיעודים המפורטים בספרות הסירה, המאגדת ביוגראפיות שמטרתן לתאר את חייו של הנביא מוחמד.
בנוסף, מנהגיו של נביא האסלאם נלמדים מספרות החדית', אשר מהווה את התורה שבעל פה באסלאם אשר הועלתה על הכתב.
החדית'ים מתארים אמרות ומנהגים של נביא האסלאם ומעגל האנשים אשר היו קרובים אליו, אשר משתייכים לדורות המאמינים הראשונים באסלאם.
ספרי הסירה והחדית' הם המקורות המורים למוסלמי כיצד לחיות את חייו ואיך לפרש את הקוראן, אשר נחשב כדברו הישיר של אלוהים.
מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לסירה ולחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן וכבסיס נוסף לפסיקת ההלכה האסלאמית.
על פי הסונה, החדית', הקוראן והתפסיר נפסקת השריעה, שהיא החוק הדתי באסלאם (ההלכה), אשר מורה למוסלמים כיצד להתנהל בחיי היום יום.
חמשת עמודי האסלאם
חמשת עמודי האסלאם מהווים מצוות מהותיות ומרכזיות בדת ובאמונה שעל כל מאמין לבצע וליישם במהלך חייו:
עדות (שהאדה) – העדות מהווה "אני מאמין" של כל מוסלמי, ומקבילה להצהרת הקרדו בנצרות.
לצרכי כניסתו של אדם לשערי האסלאם עליו לומר את המילים "אני מעיד כי אין אל מלבד אללה ואני מעיד כי מוחמד הוא שליחו של אללה".
בהיותה העמוד החשוב ביותר באסלאם העדות מניחה את הבסיס לכל האמונה והמצוות האסלאמיות, כאשר הצהרת האמונה מבטאת את האחדות והריבונות של האל ואת היותו של מוחמד נביא האל ושליחו.
תפילה (צלאה) – מצוות התפילה מורה למאמין להתפלל חמש פעמים ביום בזמנים קבועים. זמני התפילה הם עלות השחר (אַלְפַגְ'ר), הצהריים (אַטֻּ'הְר), אחר הצהריים (אַלְעַצְר), השקיעה (אַלְעֻ'רוּב) והלילה (אַלַּיְל).
כל תפילה נערכת כאשר פניו של המתפלל המוסלמי מופנים לעבר מסגד הכעבה במכה (קיבלה – כיוון התפילה).
צדקה (זכאה) – בדומה ליהדות גם באסלאם קיימת מצווה לתת צדקה לעניים, והיא מחייבת כל מוסלמי בעל היכולת הכלכלית לכך.
הצדקה נחשבת בגדר חובה מוסרית לעזור לאנשים קשי יום מתוך מטרה להפחית את חוסר השוויון בחברה.
צום – הצום מהווה חובה עבור המוסלמים, למעט ילדים, אנשים חולים, נשים בהיריון ומקרים חריגים נוספים.
הצום נעשה במהלך חודש הרמדאן, אשר במסגרתו מוסלמים מחויבים להימנע מאכילה, משתייה ומקיום יחסי מין מזריחה ועד שקיעה, ועליהם לתת תשומת לב מיוחדת לחטאיהם.
מטרת הצום היא לקרב את המאמינים לאללה, להביע את תודתם אליו ולהכיר בתלות שלהם באל, לכפר על חטאיהם ולהזכיר למאמינים את מעוטי היכולת.
העלייה לרגל (החג') – מצוות החג' מתרחשת בחודש המוסלמי ד'ו אל-חיג'ה והינה העלייה לרגל של המוסלמים לעיר מכה שבערב הסעודית ולאתרים המקודשים סביבה.
מקורה של המצווה במנהג הערבי הקדום, לפיו על כל אדם מוסלמי אשר מסוגל לכך פיזית וכלכלית לעלות לרגל לפחות פעם אחת בחייו למכה.
טקסי העלייה לרגל כוללים שבע הקפות סביב מסגד הכעבה אשר ממוקמת בתוך מסג'ד אל-חראם, נגיעה באבן השחורה, עריכה של שבעה מסעות בין הגבעות ספא ומרווה וסקילה סימבולית של השטן באזור "מינא", אשר נמצאת כחמישה קילומטרים מחוץ למכה.
סונה
האסלאם הסוני הוא הזרם המרכזי באסלאם אשר מאמיניו מהווים שיעור של כ-80% מכלל המוסלמים בעולם.
מקור השם 'סונים' לקוח מהמילה הערבית "סונה" שפירושה נוהג, דרך חיים ואשר מיוחסת לדרכי התנהלותו של נביא האסלאם מוחמד (סונת הנביא או סונת מוחמד).
האסלאם הסוני מתבסס על ארבע אסכולות הלכתיות ולגיטימיות באורתודוקסיה הסונית – האסכולה החנפית, האסכולה השאפעית, האסכולה המאלכית והאסכולה החנבלית.
האחים המוסלמים
האסלאם הסוני מאגד תחתיו תנועות וזרמים שונים אשר מזוהים עם פרשנות לכתבי הקודש המוסלמים, אורח חיים, מטרות, ועוד.
תנועה מרכזית בקרב הסונים הינה האחים המוסלמים, אשר מזוהה עם אסלאם פוליטי ומשלבת בין עקרונות הדת והמצוות של האסלאם לבין המדינה והפוליטיקה.
פרסומים שונים ואף כתבים אשר זוהו עם אנשי התנועה מייחסים לאחים המוסלמים את השאיפה להקמה של חליפות אסלאמית בשטחי האסלאם (יש מי שטוענים שאף מעבר להם) אשר תתבסס על עקרונות הקוראן והסונה.
השקפתם הרעיונית של האחים המוסלמים דוחה ככלל אלימות וג'יהאד צבאי ותומכת בגישה פרגמטית אשר כוללת שימוש באמצעים רכים לצורך קידום תפיסת עולמם ומטרותיהם.
בכלל זאת ניתן לציין את השימוש בדרשות והטפה דתית, פעילויות רווחה, מעורבות פוליטית ופרלמנטרית, היעזרות בכלים אשר מוצעים על ידי כל מדינה ופעולה במסגרת החוק, וכן התערות עם החברה האזרחית במטרה להשיג שינוי מבפנים, ומבלי לקרוא תיגר על האוכלוסייה או על המדינה.
התנועה הסלפית
תנועה בולטת נוספת באסלאם הסוני הינה הסלפיזם או התנועה הסלאפית, אשר מוקד בולט שלה מתקיים בקרב הממסד הדתי בערב הסעודית, הידועה כשומרת על שני המקומות הקדושים לאסלאם.
הסלאפים ידועים כמי שמקיימים באדיקות את ההלכה המוסלמית בחייהם האישיים ואת מצוות האסלאם, ולפחות בחלקם יוצקים פרשנות מילולית לקוראן (אף לפסוקים אשר מתארים את תכונותיו של האל).
מקורות לסלפיזם מובילים אחורה ללפחות עד המאה ה-17 בחצי האי ערב ולפעילותו של מוחמד בן עבד אל-ווהאב, ולתנועה אשר התפתחה סביבו וידועה בפרשנות מילולית של כתבי הקודש באסלאם.
פלג זה אשר מכונה לעיתים על ידי מבקריו 'ווהאביזם' מהווה את צורת הביטוי הסעודית לתנועת הסלפיה הרחבה יותר.
כיום, מאמינים אשר משתייכים לתנועה הסלאפית דבקים בקיום מצוות האסלאם ועקרונות הדת והאמונה כפי שנעשו בתקופה של שלושת הדורות הראשונים לאסלאם ('סלף' – 'אב קדמון').
מוסלמים אלו אשר חיו בראשיתו של האסלאם מהווים בעבור הסלאפים בבחינת המאמינים ישרי הדרך, אשר היו הקרובים ביותר לנביא האסלאם מוחמד.
הסלפים בתורם מתחלקים לפלגי משנה, אשר מתייחדים כל אחד בעמדות שונות באשר לאורח חיים והדרכים הנכונות לבטא את האמונה הדתית ולקדמה, מאמצים התייחסות שונה למצוות הג'יהאד באסלאם, ולשילוב שבין דת למדינה.
ישנם פלגים סלאפיים אשר נוהגים לעשות שימוש באמצעים פוליטיים ולפעול בזירה הציבורית על מנת לקדם את מצוות האסלאם וההלכה, ובכלל זאת באמצעות הקמת מפלגות והשתתפות בחיים הפרלמנטריים.
מאמינים סלאפיים אחרים שמים את הדגש על עקרונות הג'יהאד הצבאי ומאמצים את דרך ההתנגדות והטרור, ופועלים כנגד משטרים אשר מזוהים עם המערב לצד הוצאה לפועל של פיגועים כנגד משטרים במדינות מוסלמיות אשר נחשבים מבחינתם בבחינה של כופרים בדת.
ח'אוריג'
תפיסת העולם הסלפית וחלוקת העולם למאמינים מחד ולכופרים מאידך הינה בעלת מקורות קדומים עוד יותר אשר ראשיתם בשנותיו הראשונות של האסלאם.
עקרונות אלו באים לידי ביטוי בעמדותיה של תנועת הח'וארג', הקבוצה הדתית הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם האורתודוכסי לצרכי הקמה של זרם עצמאי באסלאם.
הח'וארג' כפרו במוסכמות ונהגים אשר היו קיימים באותה העת באשר למינוי ח'ליף (מלשון המילה 'מחליף', משמע מחליפיו של הנביא מוחמד כמנהיגיה של הקהילה המוסלמית) מצאצאי מוחמד או מקרוביו.
להשקפתם, תפקידו של הח'ליף יכול להיות מאויש על ידי כל אדם, בהתאם לסגולותיו הדתיות והמוסריות, כאשר ח'ליף שסרח צפוי להיות מודח ובמקומו יעלה ח'ליף אחר.
הח'וארג'ים נודעו כמי שהקפידו על אורח חיים מחמיר מאד בחייהם הפרטיים, אשר לא הסתכם בקיום חלקי של המצוות, כאשר לעמדתם, מוסלמי הוא מי שמקיים את כל דברי הקוראן.
הח'וארג' מאמינים כי חטא חמור מסווג את המאמין המוסלמי בגדר כופר, וכך גם מוסלמים שאינם משתייכים לח'וארג'.
סופיות
הזרם הסוני באסלאם כולל במסגרתו פלג רוחני הידוע בשם 'סופיזם', תנועה אשר התפתחה בקרב הקהילה המוסלמית לקראת סוף המאה השמינית.
הסופיים מתייחדים בתפיסה מיסטית של האסלאם ומתמקדים בעשייה, לצד הזדהות רגשית ורוחנית עם עיקרי האמונה והאל.
בכך, סופיים נבדלים מתנועות ופלגים אחרים באסלאם אשר ככלל מתמקדים בקיום מצוות ההלכה שבסופיות מקבלות חשיבות משנית יותר.
המטרה של הסופים הינה להתאחד עם אלוהים תוך ביטול העצמי, והם מעבירים את חייהם לעיתים בעוני וסגפנות.
שיעה
האסלאם השיעי מונה כ-15% מהמוסלמים בעולם, מה שהופך את השיעה לזרם השני בגודלו בדת האסלאם לאחר הסונה.
משמעות המילה 'שיעה' הינה 'סיעה', 'פלג' או 'קבוצה'.
השיעה החלה בראשיתה בקבוצת מאמינים אשר התאחדה סביב עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של בתו פאטימה, אשר כיהן כח'ליף הרביעי של האסלאם.
סיעה זו תמכה בדרישתו של עלי לחליפות ולהנהגת הקהילה המוסלמית לאחר מותו של נביא האסלאם.
השיעים רואים בעלי, אשר בהתאם למסורת היה בין המאמינים הראשונים באסלאם, את יורשו הבלעדי של מוחמד ואינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אשר שלטונם החל לאחר תקופתו של מוחמד – אבו בכר, עומר ועות'מאן.
ייסוד הזרם השיעי מיוחס לבנו של עלי, חוסיין, אשר בשנת 680 לספירה נרצח יחד עם רבים מבני משפחתו בכרבלא שבעיראק על ידי מוסלמים אשר השתייכו לזרם הסוני באסלאם.
על פי האמונה השיעית האימאם (בשיעה – מנהיג הקהילה המוסלמית) הינו מוסלמי מזרע עלי בלבד.
האסלאם השיעי מפולג לכתות עצמאיות אשר נבדלות בתפיסותיהן התאולוגיות, ובהן השיעה האימאמית (תרי-עשרית) אשר נהוגה באיראן, השיעה הזיידית המזוהה עם התנועה החות'ית בתימן, השיעה האיסמעילית, ועוד.
עיקרי האמונה המוסלמית
עקרון התווחיד והאמונה באל אחד
הרעיון המרכזי באמונה האסלאמית הוא אחדות האל, תווחיד. המוסלמים רואים באללה כאל אחד ויחיד אשר ברא את היקום לצד בריאתו של האדם מעפר, ומצלעו של אדם ברא את חווה אשתו.
האמונה בספרי הקודש – הברית הישנה, האוונגליון והקוראן
המוסלמים מאמינים שהאסלאם מהווה הגרסה האוניברסלית והנכונה של אמונה קדמונית שהתגלתה בעבר באמצעות נביאים קודמים, ומחשיבים את הקוראן כהתגלות הסופית של האל לבני האדם.
היבטים שונים בתאולוגיה המוסלמית מתבססים על עקרונות בולטים המזוהים גם עם היהדות והנצרות, אשר מפורטים בתנ"ך ובברית החדשה וכן פותחו לאורך השנים בקרב הוגים ודמויות בולטות בהיסטוריה של שתי הדתות המונותיאיסטיות.
בהתאם לאסלאם, בעקבות החטא הקדמון בו חטאו אדם וחווה הם סולקו מגן עדן והורדו לכדור הארץ, בו צאצאיהם צפויים לחיות עד ליום הדין.
האסלאם מצדד באמונה ובצדקתם של כל הנביאים והשליחים של האל, מאדם ועד מוחמד, ובכלל זאת בנוח, אברהם, יעקב, משה וישו.
בהקשר זה, האסלאם רואה במוחמד כממשיך דרכם של הנביאים מהתנ"ך והאוונגליונים ומהווה בבחינת חותם הנביאים והנביא האחרון.
האסלאם רואה את כל דברי האל לשליחיו כדברי אמת, בהם התורה, הברית החדשה והקוראן המהווה את אחרון ספרי הקודש ודבריו של האל לנביאים.
יום הדין ועקרון השכר והעונש
בהתאם לאמונה המוסלמית, לאחר קץ העולם ייערך יום הדין בו האל ישפוט את בני האדם בהתאם לאמונתם ומעשיהם, הטובים והרעים כאחד.
האמונה המוסלמית מתבססת על עקרון השכר והעונש, וזאת בדומה לנצרות, ועל התפיסה לפיה האל יבוא בדין וחשבון עם המאמינים והכופרים באחרית הימים, וייקבע את המשך דרכו ויעדו של כל אדם, ואם הינו מיועד לגן עדן או לגיהינום נצחי.
השריעה (החוק הדתי באסלאם)
החוק הדתי באסלאם מכונה 'שריעה' ומסדיר את מכלול החיים של המשתייכים לדת, החל מיחסי אישות ועד לקשרי מסחר, חברה, רווחה ומגדר.
מערכת חוקי השריעה מתבססת בעיקרה על הקוראן והחדית' ומהווה בגדר חוק אלוהי שאינו ניתן לשינוי, בהשוואה לפיקה שהינה ספרות פרשנית לחוק הדתי אשר מסייעת למוסלמים ליישם את הוראות השריעה בחיי היום יום.
לשריעה מס' מקורות המגבשים יחדיו את המערכת של כללי ההלכה באסלאם: קוראן, סונה, איג'מעאא (קונצנזוס) והסקת מסקנות.
באסלאם הסוני ישנן ארבעה אסכולות הלכתיות הנבדלות אחת מהשניה בפרשנות הניתנת למקורות החוק האסלאמי ובמידת החשיבות וההתבססות על המקורות השונים: האסכולה החניפית, האסכולה המאליכית, האסכולה השאפיעית והאסכולה החנבאלית.
האסכולה האחרונה נחשבת כנוקשה מבין הארבעה, בעקבות התבססותה על הקוראן והסונה לצורך פרשנות החוק האסלאמי, והפרשנות המילולית של כתבי הקודש.
החגים באסלאם
החגים הבולטים באסלאם הינם עיד אל-אדחא ועיד אל-פיטר. עיד אל-אדחא, המכונה גם חג הקורבן או החג הגדול, מציין את מועד העלייה לרגל למכה, המכונה חג', אשר חלה בחודש האחרון בלוח השנה המוסלנמי, ד'ו אל-חיג'ה.
עיד אל-פיטר, הידוע גם כחג הקטן, מציין את מועד סיום חודש רמדאן הקדוש למוסלמים וחל במהלך חודש שוואל.
במהלך עיד אל-פיטר מוסלמים נוהגים לבקר חברים ובני משפחה, ללבוש בגדים חגיגיים ולהתפלל תפילות מיוחדות לחג, אשר לאחריהן חלות חגיגות בקהילות המסולמיות.
האתרים הקדושים באסלאם
שלושת האתרים הקדושים ביותר לאסלאם (בסדר המופיע להלן) הינם מסגד אל-חראם בעיר מכה (אשר מאכלס את הכעבה והאבן השחורה), מסגד הנביא מוחמד באל-מדינה ומסגד אל-אקצא בירושלים.
מוסלמים שיעים מכירים באתרים קדושים נוספים, ובהם מסגד האימאם עלי שבעיר נג'ף ומקדש האימאם חוסיין בעיר כרבלא, אשר שתיהן ממוקמות בעיראק.
