תוכן עניינים
ארגונים בין ממשלתיים ומדינות לאום במערכת הבינלאומית
הרחבת השורות במועצת השלום אשר מזוהה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, והשיח המתנהל סביבה בשבועות האחרונים, מעלים תהיות אודות שינויים פוטנציאליים בסדרים הקיימים במערכת הבינלאומית.
במוקד, מעמדם של גופים בינלאומיים ובין ממשלתיים אשר במשך שנים צברו סמכויות ומשאבים נרחבים, וניחנים כיום בהשפעה בלתי מבוטלת על מדינות הלאום אשר חברות בהם, אשר בעצם ההשתתפות שלהן באותם גופים מעמידות להם את כוחם.
מזה עשורים ובייחוד לאחר מלחמת העולם השניה, ארגונים בין-ממשלתיים ספחו אל שורותיהם שחקנים מדינתיים, ובהם מעצמות על ומדינות רבות השפעה במטרה לקדם מטרות משותפות על רקע הסקת מסקנות והפקה של לקחים מאירועי עבר.
תכליות שונות, אזוריות ובינלאומיות כאחד, החלו להכתיב את הפעילות של יוזמות בנות עשרות שנים, אשר למען השגת יעדיהן עשו שימוש במשאבים קולקטיביים והפכו במשך הזמן למבנים רבי השפעה, בעלי מדיניות, מאגר עשיר של משאבים, וכמו גם מנגנונים ומסגרות פנימיות.
השליטה של ציבור האזרחים על אותם הגופים הפכה במשך הזמן למוגבלת בהשוואה לדינמיקה הקיימת בין הריבון לבין מוסדות השלטון במדינות הלאום. מעבר לכך, היכולת של המדינות החברות להשפיע על הנעשה בארגונים בין ממשלתיים עשויה גם היא להיות לעיתים מאתגרת.
כל זאת, על רקע ריבוי המדינות אשר הצטרפו לארגונים, הירידה במעמדה ובכוח השפעתה של כל מדינה בפני עצמה וגיבוש של קואליציות מתחרות בתוכם על בסיס של תפיסות עולם, אינטרסים ומכנים משותפים אחרים.
לסיטואציה זו תורמת פעילותם של נושאי תפקידים ומשרות רשמיות אשר כפופים יותר למערך הפנים-ארגוני ופחות למדינות הלאום החברות שבאזרחותן הם מחזיקים, ואשר מתבססים על המשאבים של אותם ארגונים במסגרת פעילותם.
כיום, גופים אלו, על מגוון המסגרות, ההון האנושי והמשאבים הנתונים לרשותם, מעורבים בקביעה של סדר היום העולמי, אוחזים בהשפעה בלתי מבוטלת ולעיתים חורגים בפעילותם מהאינטרסים הפרטיקולריים של המדינות אשר לוקחות בהם חלק.
על אף שלרוב אין בידיהם סמכויות המאפשרות להגביל באופן מהותי את הריבונות הלאומית, ארגונים בין ממשלתיים עשויים לפתח תכליות, אג'נדות וסדרי יום אשר לא תמיד חופפים לסדרי העדיפויות הישירים או המידיים של המדינות והריבון מקרב החברה האזרחית.
מדיניותם מתבססת על שיקולים שונים ולעיתים איננה חפה מהשפעות (גם אם לגיטימיות) אשר מהוות פועל יוצא של זהות מקבלי ההחלטות במערך הארגוני, בדומה לישויות אחרות, ותפיסות עולם אשר צוברות תנופה ודומיננטיות פנים ארגונית אולם נעדרות קונצנזוס או הסכמה רחבה בקרב הישויות החברות.
מועצת השלום וחזרתו של אביב העמים
בשנים האחרונות ניכרים סימנים לתגובת נגד ברמה הלאומית והבינלאומית לפעילות המתבצעת בקרב ארגונים בין ממשלתיים, אשר משקפת מתיחויות בין גופים בינלאומיים לבין שחקנים ממשלתיים אשר חברים בהם.
לשם ההמחשה אפשר להפנות לביקורות בקרב מדינות אירופיות המופנות כלפי האיחוד האירופי ואשר עוסקות במגוון נושאים, ובהם פגיעה בריבונות הלאומית, ביורוקרטיה מסורבלת, אי שוויון בין מדינות החברות בארגון, מדיניות הגירה, החשש מפני מעמדה של הזהות הלאומית, ועוד.
מעבר לים, עולות טענות מצד הממשל האמריקאי תחת כהונתו של דונלד טראמפ בבית הלבן כנגד חלוקת הנטל הכלכלית בקרב המדינות אשר חברות בנאט"ו, והדרישה להעלאה של היקף השקעתן הכספית ותרומתן לארגון.
ביקורת מופנית גם כנגד פעילותם של גופים אשר משתייכים לאומות המאוחדות על ידי המדינות אשר חברות בארגון הבין ממשלתי הגדול בעולם. טענות שונות עולות כל העת בדבר תהליכי קבלת החלטות, השפעת יתר של מדינות מסוימות על חשבון אחרות, נקיטה של פעילות מגמתית וסלקטיבית לרעתן של מדינות חברות, ועוד.
היום, מועצת השלום המתגבשת של נשיא ארה"ב טראמפ עשויה לבשר על התפתחות נוספת ביחסים ולאותת על השלב הבא באבולוציה בדינמיקה בין מדינות לאום לבין ארגונים בין ממשלתיים במרחב הבינלאומי.
בראשיתה, המועצה הוזכרה בין היתר בהקשר האזורי של היום שאחרי מלחמת חרבות ברזל וכגוף בינלאומי אשר עשוי לפקח אחר הנעשה באזור ועל פעילותו של הכוח החמוש שיפעל ברצועת עזה.
כל זאת, על רקע סימני שאלה באשר לעתידה של רצועת עזה לאחר שנים של מלחמה אשר הותירה אותה בהריסות, והשאיפה למצוא פתרונות באשר למעמדו של חמאס במרחב האזורי וכמו גם לעתיד התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים.
לצד האמור, מאגר החברים הפוטנציאלים אשר הולך ומתעבה במועצת השלום מחזק את סממניה הבינלאומיים של היוזמה החדשה ומעלה תהיות באשר לתכליותיה, המנדט אשר יופקד בידיה וחפיפה אפשרית עם פעילותם של ארגונים בין ממשלתיים אחרים.
במרכז הדברים עולה שאלה באשר לנקודות ממשק בין מועצת השלום לבין ארגונים בין ממשלתיים אחרים אשר המרכזי שבהם הינו האומות המאוחדות. האו"ם שנוסד על רקע חורבות המלחמה בנאצים חרט על דגלו לפני עשרות שנים את השמירה על השלום והביטחון הבינלאומיים, תכלית אשר מופיע באמנה של הארגון הבין ממשלתי הגדול בעולם עד היום.
האמנם עידן חדש ביחסים הבינלאומיים?
היוזמה של הממשל האמריקאי עשויה לבשר על עידן חדש במערכת הגלובלית במסגרתו מדינות לאום, אשר חלקן מפגינות היעדר שביעות רצון מהמצב הקיים, נוקטות באמצעים על מנת להשיב לעצמן בחזרה שליטה על המרחב הבינלאומי, בהמשך לזמנים שבהם סמכויות הוענקו מרצון לארגונים בין ממשלתיים.
המועצה החדשה מפצלת כבר כיום בין אלו המביעים תמיכה בפרויקט, וכן רצון ומכונות לקחת בו חלק, לבין מי שדחו את הזמנתו של הנשיא טראמפ להצטרף למעגל.
בהקשר הזה, מוקד מרכזי של התנגדות נראה עד כה דווקא בקרב מדינות אשר חברות באיחוד האירופי, ובהן צרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה. זאת, על אף מכנה אידאולוגי משותף ומורשת ארוכת שנים של שיתופי פעולה וסיוע הדדי בקרב מעצמת העל מעבר לים ומדינות היבשת הישנה.
התגובה של מדינות אירופה מגיעה בהמשך להסלמה ביחסים בין ארה"ב תחת ממשל טראמפ לבין האיחוד האירופי, אשר משתרעת על פני נושאים שונים ובהם המלחמה באוקראינה, יחסי מסחר, מעמדה של גרינלנד, ועוד.
התפתחויות אלו מעלות את השאלה אם מכנה משותף אשר מתבסס על השקפת עולם דמוקרטית וליברליות עדיין מחזיק בהשפעה מכרעת לצרכי יצירה של בריתות אסטרטגיות ויחסים קרובים במערכת הבינלאומית בהשוואה למאפיינים אחרים.
כאן גם המקום לתהות אם יש ביכולתה של היוזמה החדשה של הממשל האמריקאי להתגבר על מכשולים אידאולוגיים ולהעמיד פלטפורמה בינלאומית לפעולה משותפת אשר תאגד יריבות מסורתיות ותצליח להוות אלטרנטיבה עם דרך, כלים ופתרונות הנעדרים מארגונים אחרים והומוגניים יותר.
מועצת השלום בראשית דרכה
על רקע האמור עולה השאלה באשר למנדט הראוי והחלוקה הנכונה של סמכויות בקרב החברים במועצת השלום וגופים נוספים כמותה שעשויים להיווצר בעתיד, באופנים אשר ימנעו סיטואציה שבה המדינות המייסדות יחזרו בחזרה לנקודת ההתחלה.
בשאיפה לצבור כוח, השפעה והכרה עבור מועצת השלום באמצעות עיבוי מעגל החברים, עשויים להיווצר אתגרים אשר נוגעים למידת המעורבות של המדינות החברות בתהליכי קבלת ההחלטות ויכולתו של הארגון לספק תוצרים מעשיים אשר יתקבלו על ידי חברותיו.
אתגרים אלו עלולים להפוך לקשיים של ממש במקרה שבו החברות בארגון תהפוך להטרוגנית יותר עם התרחבות שורותיו, ותשקף במקרה כזה מערך מגוון ולעיתים סותר של אינטרסים.
בהקשר זה, הקביעה של חזונה, סדר יומה ומטרותיה של מועצת השלום, כמו גם גיבוש האמנה שלה ופעילותה בתקופה הקרובה עשויים לשפוך אור על הבאות ועל התכליות שמייעד עבורה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
ייעוד הארגון למטרות נקודתיות אשר אינן משליכות באופן מהותי ובמישרין על החברות הדומיננטיות שלו, כגון שימור הפסקת האש בין ישראל לחמאס, קיום ממשל אזרחי תקין ברצועת עזה ופירוז של ארגון הטרור, עשוי להביא לתוצרים אפקטיביים. יחד עם זאת, מסלול שכזה עשוי להגביל את עוצמתו הפוטנציאלית של הארגון ולהפוך אותו לפחות רלוונטי עבור חלק מחברותיו.
מנגד, לקיחת חסות על סכסוכים אחרים במערכת הבינלאומית, ובהם המלחמה בין רוסיה לאוקראינה או המחאות רחבות ההיקף המתרחשות בימים אלו באיראן, עשויה להכניס את מועצת השלום למצבים מאתגרים ולהסתכן בפרישה על רקע חילוקי דעות, או בבחירה לשוב, לצדד ולפעול באמצעות ארגונים קיימים.
נותר לראות אם המדינות המייסדות והגורמים אשר יעמדו בראש מועצת השלום ישכילו לשמור על איזון מתאים בין עוצמה, לגיטימציה ואיחוד השורות, בכדי שהיוזמה החדשה תצלח את ימיה הראשונים ותעמיד במשך הזמן מענה אפשרי לחסרונות אשר קיימים במקומות אחרים.
